התמודדות עם אבדן ועיבוד אבל

כשאנו חושבים על אבל אנו חושבים על מישהו שאיבד אדם קרוב.

זה יכול להיות אבל על קרוב שמת או על אהוב שעזב.

אך האם יכול להיות שתהליך עיבוד אבל הינו חלק אינטגרלי ממעגל החיים הרגיל של כל אדם? 
מה עובר אדם המתמודד עם אבדן? מה המחיר שאדם משלם ומהו הרווח המשני?

כיצד ניתן להתגבר על אבדן ולנקות את השטח בכדי להמשיך הלאה בחיים באופן מלא?

אחד השירים שמבטאים בצורה הטובה ביותר בעיני את עומק התהליך הפסיכולוגי שאדם עובר בתקופת האבל הוא השיר המובא להלן (המילים בתוך הסרטון).

השיר מבטא את החיים לאחר הפרידה מאדם אהוב, את האופי המתיש והמעייף שבגעגוע לחיים הקודמים שהיו כאשר האהוב היה שם.
לאחר הפרידה האדם עובר תהליך של פיצול וחי שתי מציאויות במקביל:
(1) החיים המציאותיים ללא האהוב  (2) בסודי סודות ולפעמים באופן חלקי אף בגלוי – הפנטזיה החיה בנפש איך החיים היו נראים אם האהוב היה עדיין איתי בתוספת זיכרונות מהעבר.

האדם מתחיל לחיות חיים כפולים המתישים אותו. 
המון אנרגיות מושקעות בפנטזיה, בזיכרונות ובגעגוע אל החיים כפי שיכלו לכאורה להיות. 
לכן בפתיחת השיר, הדוברת מבטאת את העייפות מהמקום המתיש הזה, מקום מלא כל כך הרבה פחדים ילדותיים. נוסף על כך היא מבטאת כמיהה שיעזוב אותה כבר, שייתן לה מנוחה מהנוכחות המתישה שלו.
אבל מה היא מרוויחה מהנוכחות שלו? היא מרוויחה את [כל הרכוש ו]תחושת הערך שנוכחותו נתנה לה.
כל האלמנטים הדקים- הזיכרונות, הריחות.  לכולם יש מקום עמוק בהגדרה העצמית של האדם שנטמע בחיי הזולת האהוב, גם אם חלקים מהם בהיותו איתה היו לא פשוטים.
קשה להיפרד מתחושת הערך של האישיות המורכבת הזו. לכן היא נאחזת בציפורניים בחיים שהיו לה ובפנטזיה הממלאת שהאהוב כאילו עדיין שם. אך יחד עם זאת כמהה שרוחו הרודפת תעזוב אותה, שהיא תצליח להמשיך הלאה בחיים  ושתוכל להתנקות מנוכחותו הכואבת.

בנוסף על כך, היא טוענת שהזמן אינו מרפא את הפצעים. מדוע בעצם? הרי נוהגים לטעון שהזמן מרפא? אני סבור שהזמן בפני עצמו אינו מרפא אלא מה שקורה במהלך הזמן הזה, הוא שיכול לרפא. ישנם אנשים המרגישים שעם הזמן הכאב רק גודל וגובר.

התחושה בשיר היא שהזמן אינו מרפא את הפצעים. אך נוכחותו הפנטסטית של האהוב רק מוסיפה לאמביוולנטיות בה היא שרויה. מצד אחד היא כמהה שיעזוב אותה ומצד שני יש בנוכחותו מה שנותן לה תוספת ערך גדולה, בתוספת אידאליזציה של הפיכתו למציאות מושלמת, מבחינות מסוימות. מה שמקשה עוד יותר את יכולתה להיפרד ממנו.

היא לא יכולה איתו לחיות ולא יכולה לחיות בלעדיו.

יתירה מזאת. בסוף השיר, הדוברת מבטאת את הנקודה המהותית ביותר בכאב האבדן והיא הנקודה המהותית ביותר באבל – "ניסיתי כל כך הרבה לומר לעצמי שאתה כבר לא פה, אבל כיוון שאתה איתי (הכוונה בלב…) לכן בעצם אני לבד לאורך כל הזמן" (הכוונה בחיים המציאותיים…). בעצם אדם חי על מאזניים- בכל צד יושב משקל החיים הכפולים שהוא חי. לכל צד יש משקל אמיתי במשמעות שהוא מיחס לחייו. ויתור על צד אחד יבוא על חשבון השני.
אם יוותר על הפנטזיה לטובת החיים המציאותיים האדם ירגיש שכורת חלק מהותי מעצמו, מהגדרת זהותו ומזיכרונותיו. האלטרנטיבה היא לחיות את העבר ואת הפנטזיה על האהוב ולוותר על החיים המציאותיים ולהישאר בעצם לבד, כיוון שכך קשה לפנות מקום לאחרים בחיים שלה, או לחיות חצי חיים ולכלות המון אנרגיות בפנטזיה שבאה על חשבון התפקוד היומיומי או על חשבון האנשים האחרים שבחייה בהווה.

אבהות

הרצאה שהתקיימה בכנס "המשפחה בעין הסערה" נושא המושב – סמכות הורית. נושא ההרצאה – "יחסי אבות עם בניהם המתבגרים" ההרצאה שודרה ברדיו מורשת ביוני 2010. לחצו לשמוע ולקרוא מאמר שהתפרסם בנושא "נוכחות האב במשפחה: חשיבות הקשר בין אב ובנו המתבגר".

לציטוט מהמאמר ושימוש בו נא להשתמש בכללי הציטוט כמקובל:

מיכה בלזר: נוכחות האב במשפחה, בתוך ספר עמדות: המשפחה בעין הסערה (קבץ): הוצאת מכללת אורות ישראל, אלקנה-רחובות, 2012, 55-64